ב"חדר" לימדו אותנו: קומ?ץ א'= או,(וו' קבוצה) קומץ ב'= בו- bu - וכו'. בהברה שלנו: ק?מ?ץ א'- א?. ככה עשה כול "מלמ?ד". הוא לימד אותי לקרוא, וזה לא דבר קטן.(לאו מילתא זוטרתא) מחנך הוא לא היה. הוא לא הדריך אותי כיצד ללכת בדרכיי העולם בכלל והעולם היהודי בפרט. זה לא היה תפקידו. להגדרתי הוא היה מה שנקרא "בעל מלאכה". הוא לימד אותי דרכי תקשורת שבלעדיהם לא הייתי יכול ליצור קשר עם אנשים. בדיוק כמו חייט שמלביש אותי ונגר שמושיב אותי.
מה מותר המחנך מבעל מלאכה חשוב כמו נגר. המוצר שלו מלווה אותנו מן הלידה ועד לקבורה. ראיתם פעם נגר שמכבד את עצמו כיצד הוא, לאחר שהפעיל את כול המכשור החשמלי, איך הוא מלטף פה ושם, באהבה, את הפריט שעליו עמל. מחליק פה, משפשף שם, מביט מקרוב ומרחוק ואם המצור הוא לשביעות רצונו הוא גאה. ככה הוא מוכר את התוצרת שלו.
אם היא לא טובה, הוא לא יכול למכור אותה. אם היא פגומה, הוא יתקן אותה. בין אם הוא עצמאי או שהוא שכיר, לעתים רחוקות תראו אותו בהפגנה. אין לו זמן. אם הוא מפסיד כסף, הוא יפגין במסגרת האיגוד המקצועי שלו כאשר השוק יוצף בריהוט זול מן המזרח, במחאה על שגוזלים את פרנסתו. איש לא מתעניין בהשכלתו, אלא במוצר שלו בלבד. אין לו שום שאיפות זולת להתפרנס בכבוד, בעבור מוצר טוב.
על מחנך אני מסתכל, ומתייחס אליו, לגמרי אחרת. בשביתה האחרונה ראינו את כול הרבדים. סטודנטים, מורים ומרצים אקדמאיים. הסטודנטים לא הסתפקו בהפגנות אלא הבעירו צמיגים. אין לי ספק שנפגוש חלק מהם בהפגנה נגד זיהום האוויר. הבערת צמיגים מזהמת את האוויר. גם המורים מלמדים על סביבה. אבל במסגרת המחאה שלהם ראינו כרזות מודבקות על מיכלי אשפה : "אולמרט- החינוך הוא בזבל " . בצד השני של המיכל היה כתוב: "שמור על ניקיון עירך" . אני בספק אם המורים הדביקו כרזה מלכלכת זאת. עשו זאת אנשי השיווק שלהם ושכירי יום שמדביקים אותם בשרותם. לדעתי החטא כאן הוא כפול: בכרזה עצמה על מיכלי אשפה, והחינוך שנמכר כמו מוצר, על ידי המשווקים, הקופירייטרים והיחצנים. אשר למרצים במרומי האקדמיה, נציגיהם התלהמו כמו תגרים. איפה מימוש האמירה: דברי חכמים בנחת יישמעו. ואני הבאתי רק מקצת דוגמות, ולאו דווקא הבולטות שבהן כדי לציין כי המערכת החינוכית היא חולה לא רק בשל העדר תקציבים, אלא העדר מחנכים. מלמד, כפי שהדגשתי, אינו בהכרח מחנך.
אגב חולי ורפואה. ב" הארץ של ה-10 באפריל 2006 התפרסם מאמר מאת תמרה טראובמן שכותרת המשנה שלו היא " באיחור מסוים הבינו בתי ספר לרפואה שכדי שהרופאים יהיו גם בני אדם,ולא רק מומחים למחלות,הם מחפשים גם רגישות,יושר ותקשורת בין אישית..." היא מצטטת את פרופסור משה מיטלמן, ראש וועדת הקבלה באוניברסיטת תל אביב: " הפריע לנו שפה ושם אתה נתקל ברופא שאתה אומר לעצמך,אולי הוא יודע רפואה, אבל בן אדם הוא לא" ( מתוך "מוביולה- מסע בזמן ובמרחב-2007 , בהקשר של הטיפול ברעייתי יהודית במהלך מחלת הסרטן שלה). על אותו משקל ניתן לומר על רבים ממורינו: אולי הוא מורה טוב אבל מחנך טוב הוא איננו. ואם הוא לא מחנך טוב, גם מערכת החינוך סובלת מתת חינוך. אמנם לא בדקתי את הנושא בתיעוד אבל זכור לי היטב התבטאות דומה לפניי שנים של אחד מדיקני הטכניון. גם הוא קבע שלא מספיק שהטכניון יוציא מהנדסים, אדריכלים,מומחים לאווירונאוטיקה וכו', אלא עליהם להיות בני אדם. בטכניון תגברו משמעותית את לימוד המקצועות ההומאניים.
הווה אדם- בצאתך.... להפגנות.
ההיסטוריון שמואל אלמוג ( מי ששימש מנכ"ל רשות השידור) סיפר לי כי הפרופסור ישראל אלדד היה מלמד מדעי-היהדות בטכניון, בשנה שבה הוא לימד כמה קורסים בהיסטוריה של עם ישראל לתלמידים שהתמחו בלימודי החברה. עוד הוא מציין כי שנים קודם, בשנת תש"י, הוחל בירושלים בלימודי בי-אי.
( BA ) " חלק ניכר מן הלימודים כלל מקצועות שהסטודנט אינו מתמחה בהם, אלא מקבל השכלה כללית. המורים היו דווקא מבכירי המרצים ולא זוטרים בדרך כלל. " למדנו פילוסופיה מח"י רות וממרטין בובר; היסטוריה יהודית מכל מורי החוג; הבעה בכתב מדב סדן, חיים רוזן וגושן-גוטשטיין; הבעה בע"פ מדר' אירנה גרבל. התוכנית של הבי-אי הוכנה על ידי פרופסור אלכסנדר מרדכי דושקין ( שזכה בפרס ישראל על תרומתו לחינוך- צ.ג ),והוא הביא ערכים אלה מארץ מוצאו ?אמריקה. " כנראה ? מוסיף פרופסור אלמוג- שזה לא התאים לתנאי הארץ, שבה הסטודנט ממהר להגיע ל"קריירה" אחרי שנים של שירות בצבא. היום זה נראה עוד פחות מעשי מאשר אז, כאשר התלמידים היו וותיקי מלחמת העצמאות, שחשבו שעכשיו נחיה בשקט ובשלווה."
והוא מוסיף ואומר: "הייתי רוצה כמובן שיינתן למדעי-הרוח מקום של כבוד בכל מוסדות ההשכלה. עם זאת אין לטעון, ש"לימודים הומאניים" זהים לאתיקה ולמוסר, וכי אם י?ל?מדו את הרופאים, למשל, היסטוריה או ספרות, או אף פילוסופיה, אזי ייטב יחסם לחוליהם ?. מדעי הרוח עשויים להרחיב דעתו של אדם ולהעניק ממד נוסף וחשוב להתמחות המקצועית שלו. אפס, אין בהם כדי לנטוע בו מידות טובות. התמקצעות, על הטוב והרע שבה, קיימת בענפי האקדמיה כולם.
ההאזנה למוסיקה קלאסית אינה משנה את טבעו של המאזין לטובה, והוא הדין גם לגבי "לימודים הומאניים". ישנו כפל-משמעויות בהבנתו של המושג "הומניזם", ולא בכדי יש באנגלית שני ביטויים נפרדים לעניין זה: human, humane "( לדעתי ההבחנה הקרובה בעברית היא : אדם ובן אדם- צ.ג.) . עד כאן שמואל אלמוג .ואגב מוסיקה,אני חולק על דעתו של אלמוג בעניין זה. מוסיקה אינה משנה את טבעו של האדם, אך היא משנה את האווירה, וההתנהגות שלנו היא סימביוזה של אדם וסביבה. כאשר מנגנים מוסיקה יש קשב, שקט בקהל שכולל לא רק מבוגרים אלא גם צעירים, ולעתים ילדים. ב"הארץ" מן ה- 24 בינואר מופיעות בסמיכות שתי כתבות.אחת שכותרתה היא: מספר אנשי הסגל בחוגים למוסיקולוגיה ירד מאז שנות ה-80 משלושים לעשרה.(ובאותיות גדולות) המוסיקה כמעט לא נחקרת,אך נרתמת לתהליך הגמילה מסמים.". הידיעה הצמודה לה ממש מסתמכת על מחקר מקיף: 78% מבני נוער בישראל מהמרים-גם בהשפעת חשיפתם לפרסומת". דומני שאני פטור מן המסר האימפליקטיבי, מן המשמעות הסמלית של ידיעות אלה. ועוד.אם ברשות השידור מדברים על קיצוצים, בראש התור ליציאה עומד "קול המוסיקה". הרי אין עוד בעולם שפה כמו שפת המוסיקה, מאז ומתמיד, ואיננו זקוקים לתזכורת של מאסטרו דניאל בארנבוים ברמאללה על השפעת המוסיקה על הקשר בין בני אדם. אני מודע לכך כי אלה שסולדים מהשמעת יצירות ריכארד וואגנר יסתייגו.(ראה להלן הערות בעניין של פרופסור ישעיהו תדמור) אך כאן הנסיבות שונות לחלוטין.
"חינוך כחוויה קיומית"
הפרופסור ישעיהו תדמור ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל(בעבר מנהל הטלוויזיה) אומר כי צודק שמואל אלמוג בכך שאין קשר, בוודאי לא ישיר ופשוט, בין הוראת מקצועות הומאניים לבין מוסריותה של חברה.
" מי כמוך יודע, כיצד העם שנחשב כמתקדם ביותר ביצירה ההומניסטית - פילוסופיה, ספרות, שירה, אמנות לסוגיה ועוד, ועוד - פיתח, על רקע מוסיקה שמימית אנינה, שנוגנה על ידי התזמורת, את השקפת העולם הגזענית ביותר וביצע את הפשעים והזוועות האיומים ביותר בתולדות האנושות. האכזבה מן החינוך, שהיא תופעה עולמית למן מלחמת העולם השנייה, ומשתקת במידה רבה את החינוך, מקורה הוא בתחושת חוסר האונים שלנו מול דלות כוחו וקלי הקלות של עיוותו של "החינוך ההומניסטי". יחד עם זאת, אין להכחיש, שהוראת "המקצועות ההומאניים", אף על פי שאין בכוחם להבטיח הפנמה של ערכים הומאניים, קל וחומר לא של מימושם, היא הדרך האפסטימולוגית (תורת ההכרה), הפדגוגית והדידקטית לדון במושגים ערכיים, לחדד את התובנות ואת הרגישויות ביחס לאדם ולחברה ולפתח את יכולת השיפוט הערכי. "
לדעת פרופסור תדמור צריך לחזק את לימוד המקצועות ההומאניים בבתי הספר, אבל המפתח לחינוך הוא אחר. הוא מצוי במהותה של תרבות בית הספר ובמישורי החינוך הרוחני. אגב, ספרו החדש של תדמור "חינוך כחוויה קיומית" ( הוצאת מכללת יזרעאל- מכון מופ"ת- כליל- 2007), עוסק כולו בזה. לדעת תדמור " שליטתם של המורים כיום במקצועות שהם מלמדים בבית הספר טובה מבעבר, הן מצד הידע והן מצד הדידקטיקה. רובם בקיאים בטכנולוגיות חינוכית למיניהן. רבים מתמצאים בתחומי הדעת המרכיבים את החינוך ומכירים שטחי חינוך שונים בבית הספר. ואולם כל אלה, עם כל חשיבותם הרבה, אינם אלא רכיבים של החינוך. אי אפשר לראותם כליבת החינוך. מהות החינוך היא ההוויה האינטלקטואלית, הנפשית והרוחנית שמביאה לעירור שאלות יסוד קיומיות ומוסריות. באמצעות המחנך ודרך הדו שיח שהוא מנהל, מתחזקות בהוויה הזאת תודעתו וזהותו של התלמיד, מותווית השקפת עולמו, מתגבשים ערכיו ומחויבויותיו ונתפסת על ידו המשמעות של חייו.
לא כל מורה מגיע לרובד הזה בחינוך, אך תפיסתו את תפקידו צריכה להכיל אותו. הוא חייב לראות בו משאת נפש ולחתור להגיע אליו האם המורים תופסים כך את החינוך?- שואל ישעיהו תדמור, ומשיב:" אני יודע שיש כאלה. הם ממלאים את תפקידם מתוך דריכות מתמדת ומתוך רצינות, מודעים לאחריותם הרבה ליצור רצף מתמיד של חוויות מעצבות, חוויות המכוננות בתלמידיהם מצבים של תודעה הממוקדת בהווייתם ובאנושיותם. אולם רוב המורים אחרים. בהם מי שתפיסת תפקידם כמורים שונה לחלוטין, היינו תפיסה "מקצועית", כזו המתגדרת בהוראה בלא שום כיוון ערכי או רוחני-טרנסצנדנטלי. ויש בהם המזדהים עם הגישה המוצגת כאן, אבל רואים אותה כאידיאלית, כבלתי ניתנת להשגה, ויש שחוששים שאין בהם העוצמה ליישמה. אשר להכשרת מורים, באמירה כללית ניתן לקבוע, בלא פקפוק, כי המרצים במכללות האקדמיות לחינוך ובחוגים לחינוך באוניברסיטאות אשר באמת ובתמים חותרים להעצמת קיומם ואנושיותם של הסטודנטים המכשירים את עצמם להוראה - נער יספרם".
ואסיים בציטוט מתוך האיגרת ששלחה שרת החינוך פרופסור יולי תמיר למורים בפתיחת שנת הלימודים הזאת( שרת החינוך היא לוחמת אמיצה שהייתה חשופה לבליסטראות ועמדה כמעט בודדה במערכה) ככה היא כותבת: " מצאתי לנכון היום להביא בשורות אלה את דברו של וויליאם א. וורד שאמר כי מורה בינוני-אומר,מורה טוב- מסביר,מורה מצוין-מדגים ומורה מושלם מעורר השראה".
אם רוצים לקפל את הקביעות הללו באמירה בודדת אחת נוסח הלל הזקן הרי היא : מי שרוצה להיות מחנך חייב לראות במקצועו שליחות. אם זאת לא קיימת, אזי כול המערכת שקרויה "מערכת חינוכית" צריכה להסב את שמה ל"מערכת לימודית". ההבדל בין השניים הוא גדול. המעשים והתוצאות מדברים בקול רם.
צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.
